|
חיוב נכס לא ראוי לשימוש חרף הסכם פשרה וקביעת הסיווג המינימלי
עמ"נ 15095-10-16 חברת המגרש המוצלח בעמ נ' עיריית תל אביב יפו
בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
כבוד השופטת אסתר נחליאלי חיאט/ 6.7.17
ערעור מנהלי זה הוא על החלטת ועדת הערר על החלטת מנהל הארנונה בעיריית תל אביב יפו ביחס לחיובי ארנונה לשנת 2015 לארבעה נכסים בבעלות המערערת, כשאין מחלוקת כי כל אחד מהנכסים עונה להגדרה של "נכס הרוס או ניזוק" כמשמעו בסעיף 330 לפקודת העיריות. בסעיף 330 לפקודה נקבע פטור מתשלום ארנונה לנכסים 'הרוסים' או 'ניזוקים' למשך 3 שנים (או שנתיים אם ביום כניסתו לתוקף של תיקון 131 - 1.1.2013 - הנכס כבר נהנה מפטור מתשלום ארנונה למשך 12 שנים או יותר), תקופה זו מכונה 'תקופת הפטור הראשונה'; לאחר תקופת הפטור הראשונה, חייב בעל הנכס בתשלום ארנונה לתקופה של 5 שנים, תקופה המכונה 'תקופת התשלום'; וככל שבתום תקופת התשלום נותר הנכס במצבו (הרוס או ניזוק), יכול בעל הנכס ליתן הודעה לעירייה על כך והוא ייהנה מפטור מתשלום ארנונה ללא הגבלת זמן. המערערת טוענת כי היא זכאית לפטור מתשלום ארנונה בגין נכסים א' ו-ב' משני טעמים חלופיים. הטענה הראשונה של המערערת הינה כי במסגרת הסכם הפשרה חל הפטור גם בשנת 2015 וכי תכלית תיקון 131 אינה יכולה להתקיים נוכח ההסכם. בית משפט דחה טענה זו ואמר כי בבחינת ההסכם לא נראה כי ישנה התנגשות בין הוראות ההסכם לחוק כי ההסכם אינו מעיד כי המערערת פטורה מתשלום ארנונה, אם כי היא תקבל את הפטור בהתאם להוראות החוק. טענה שנייה של המערערת הינה תכלית התיקון ומהותו- תכלית התיקון לטענת המערערת הינה עידוד בעלי נכסים להשמיש ו/או לערוך שיפוץ מקיף לנכסים. לטענת המערערת אין תכלית התיקון יכולה להתקיים במקרה דנן שכן מדובר בנכסים המיועדים לשימור ועל כן לא ניתן לערוך בהם שיפוץ להכשרתם, בהמ"ש דחה טענה זו של המערערת שכן לשון החוק ברורה ונהירה ואינה מחריגה כלל מקרים כאלה ואחרים אלא מכניסה את כלל הנכסים לאותה הקטגוריה ועל כן כלל הנכסים אשר מצויים תחת פטור לפי סעיף 330, יחויבו בהתאם לתעריף המינימלי בתקופה השנייה. טענה שלישית של המערערת הינה סיווג הנכסים תחת "התקופה השנייה" מסגרת הפטור לפי סעיף 330. המערערת טענה לסיווג "מגורים", בהמ"ש פסק לטובת המערערת לאחר בחינה של השימוש בפועל האחרון שנעשה בנכס, בהמ"ש לא נכנס לטענות העובדתית של ועדת הערר כי אם לסוגיה המשפטית שאין הוא יכול להכשיר סיווג שנקבע לנכס לפי 15 שנה ואף יותר כאשר סיווג זה סותר את התב"ע וההיתר של הנכס ועל כן הפרשנות הנכונה והראויה היא כי הדיבור "השימוש האחרון" משמעותו השימוש האחרון שנעשה בנכס ובלבד שהוא עולה בקנה אחד עם הוראות הדין במועד הטלת החיוב.
https://www.nevo.co.il/psika_html/minhali/MM-16-10-15095-503.htm
|
