בשנת 2012 נחתם בין המערערת לבין ראש העיר, הסכם פשרה המסדיר את חובה של המערערת ולפיו המערערת נדרשה לשלם סכום סופי של 220,000 ₪ לסילוק חובותיה – סכום אשר שולם על ידה בפועל. אלא, שבשנת 2014 נתקבלה אצל המערערת דרישה לתשלום מלוא החוב בהתעלם מהסכם הפשרה על סך של 2,100,000 ₪. המערערת עתרה לבית המשפט המחוזי בטענה לקיומו של הסכם פשרה מחייב ולחילופין, עתרה המערערת להפחתת שיעור הריבית מריבית פיגורים הקבועה בחוק הרשויות המקומיות (0.75% לחודש עד לאמצע שנת 2014 ומאז 0.5% לחודש) לריבית מופחתת של ריבית משפטית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה (שנכון להיום עומדת על 1% לשנה).
בית המשפט המחוזי דחה את טענות העותרת ועל כך הוגש הערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי כי הדין המהותי לגבי מחיקת חוב המגיע לעירייה קבוע בסעיף 339-338 לפקודת העיריות ומצריך את אישור מועצת העיר או הממונה על המחוז או אישור שר הפנים. מכוחם של סעיפים אלה יצא חוזר מנכ"ל משרד הפנים, הקובע תנאים למחיקת חוב, תנאים שלא התקיימו במקרה זה.
עם זאת, ביהמ"ש קיבל את טענת המערערת לעניין הריבית, זאת נוכח הנסיבות המיוחדות של המקרה, שכן ניתן ללמוד מהצעות הפשרה שהוחלפו בין הצדדים כי גם העירייה סברה כי אין מקום לנקוט בסנקציה של ריבית פיגורים מכוח חוק הרשויות המקומיות ולכן ביהמ"ש קבע כי חובה של המערערת יישא "ריבית משפטית", הנמוך באופן משמעותי מריבית פיגורים.
https://www.nevo.co.il/psika_html/elyon/16003300-e06.htm