התשובות לשאלה הזאת רבות ומגוונות.
ההתניה הזאת מתחילה אצל רובינו כבר בשלב הינקות,
כבר אז, אמא או אבא עשו פרצוף, אולי גם קול שמסמל גועל בזמן שהחליפו לנו חיתול,
כך, נוצר חיבור ראשוני במודעות שלנו בין אזור המין לתגובה השלילית שלהם.
בתקופת הילדות המוקדמת התחלנו לגלות עניין ולחקור את אברי המין שלנו, בעיקר בזמן האמבטיה.
אצל רובנו זה היה כמעט הזמן היחיד ביום שבו הורשנו להיות ערומים ומשוחררים..
כשהבחינו בעניין המיוחד שלנו בחקירת האיברים הללו, הורינו אמרו/דרשו מאתנו "לא לגעת שם יותר",
גם הפעם בשילוב עם פרצוף נבוך ולא מרוצה...
כמעט אף פעם לא ראינו את אמא ואבא ערומים ולכן גם לא שאלנו שאלות סקרניות..
שוב קיבלנו חיזוק למסר שהאיברים הללו "בעייתיים" ועדיף שיישארו מוסתרים ופחות נגישים.
בתקופת גיל ההתבגרות, במקביל להתפתחות הפיזית-רגשית, נחשפנו לתכנים גלויים כמו פרסומות/ תוכניות טלוויזיה וסרטים המעבירים מסרים על מה היא מיניות. אך גם לתכנים סמויים כמו פורנו שעל פיו רוב הנוער לומד על מיניות, סקס ודימוי גוף "אידאלי".. כל זה בזמן שאנחנו מתחילים ליצור מערכת יחסים יותר מוחשית וקרובה עם איבר ה מין שלנו.
גם בשלב הזה, במידה ועלה נושא מערכת היחסים שלנו עם לאברי המין או אוננות/עינוג עצמי,
התגובה ההורית וגם החברית הייתה לרוב:
"מספיק עם זה, זה עיסוק מלוכלך, אין לזה מקום במרחב החברתי או בשיח בבית, אנחנו לא רוצים לראות, לשמוע או לדבר על הדבר הזה.." מסר ברור, אנטי לגיטימי ושלילי המכוון לאברי המין שלנו.
התגובות הללו ועוד הרבה אחרות שחווינו בתקופה שבה האישיות שלנו התעצבה, ייצרו מציאות שבה אין בעצם מקום או הסכמה חברתית לשיח על מיניות וקיים ניתוק מכוון בתפיסה שלנו כאנשים המחוברים למיניות שלהם.
הביטויים: תקשיב ללב שלך או לתחושת הבטן נשמעים לנו טבעיים ונורמטיביים. אבל אף אחד כמעט לא חושב להקשיב ל מין שלו, למרות שזה מרכז אנרגטי חכם ומתקשר.
| 
