חזל"ש שמח
​במהלך החג יצא לי לחשוב הרבה על איך, והאם בכלל, ניתן להתמודד עם אופי המידע החדשותי שאליו אנחנו נחשפים ברשתות החברתיות.
​מה הכוונה? 
​סבא שלי נהג לקרוא בכל בוקר עיתון, ובכל ערב לצפות ב"מבט לחדשות". האירועים היו מונגשים בריחוק מסוים, בתמונות מטושטשות ובאייטמים ערוכים. לא היו לו כלים, כמו שיש לנו היום, להעמיק לתוך כל סיפור מזעזע, וכך, למרות שחי את חייו בין מלחמת העולם הראשונה לבין מלחמת לבנון, יכול היה לחיות אותם בשלווה ובשפיות.
​
​היום, בגלילה בפיד בפייסבוק, אנחנו נחשפים בצורה יומיומית ל"לבן של העיניים": לעיניים של הילדים בחאלב, לגורי פילים שמאולפים באכזריות בתאילנד, לעגלים מובלים לשחיטה, לילדים חולים, לתאונות ואפילו סתם להתעמרותם של הבירוקרטיה והתאגידים באנשים החלשים של החברה.
​
​לכל כותרת יש היום פנים. סיפור. פרטים. התחלה, אמצע, וסוף שהוא בדרך כלל לא משהו. 
​המבנה האנושי שלנו יודע לצרוך סיפורים, לעבד אותם, ליצור בתוכנו אמפתיה. 
​
אני תוהה, האם החשיפה המוגברת הזו לא מסבה לנו נזק? האם היא לא הופכת אותנו לקהים יותר- או לחילופין- למדוכאים יותר? 

​קיים איזון עדין בין המקומות שעליהם אנחנו יכולים להשפיע ברמה האינדיבידואלית שלנו (לאמץ כלב נטוש לדוגמא) ​לבין התסכול וחוסר האונים שבאוזלת ידנו לעצור (או להבין) את השואה שמתחוללת בסוריה, כמה עשרות קילומטרים מאיתנו.
​
​האם לנו היום, כאינדיבידואלים, עם כל הנגישות למידע, יש יותר כלים להשפיע על המצב של הילדים הסורים ממה שהיו לסבא שלי? לא בטוח. האם התיסכול שלנו גדול יותר? ייתכן מאד. 
​
​אז אחרי שחיפשתי מהו מקורו של התסכול הזה, כתבתי על זה עוד קצת. 
​
​
לאור הכמות העצומה של סיפורים עוצמתיים שאנחנו נחשפים אליהם, בולטים במיוחד אנשים שיוצאים מאזור הנוחות של הלייק והשיתוף, ואשכרה עושים משהו אמיתי, כמו לדוגמא היוצרת זוהר אוריה. תמצאו לינקים מעניינים לדברים כאלה בהמשך הניוזלטר.
​
שימו לב, יש לנו מדור "ארועים מעניינים" חדש היום, פשוט, כי יש לנו מלא דברים לספר עליהם, וגם לא מעט קולות קוראים.
​
​באיחולי חמלה ואהבה, ושגרה מבורכת.
​  
 ​גלי וצוות תעשיה
​