|
מהו הדבר הכי קשה בעבודה שלי?
המלחמה נגד הזמן.
הכל לוקח יותר מדי זמן.
הרבה יותר מדי.
אני מסתכל ימינה ושמאלה ודור שלם קורס סביבנו. יוקר המחיה הורג אותם. נורא קשה לחיות פה, שלא לדבר על לגדל ילדים. אז אנחנו – אנשי "יש עתיד" – מפשילים שרוולים והולכים לעבוד. הרי בשביל זה באנו. לנהל את המלחמה בשביל מעמד הביניים הישראלי.
התחלנו להלחם בבנקים, מפני שהעמלות מנופחות ומופרזות והמשכנתאות יקרות והמשכורות של הבכירים שערורייתיות.
צריך להוריד מחירים. לחתוך ברווחים של הטייקונים, של רשתות השיווק, של חברות הענק, לדאוג לכך שאפשר יהיה לקנות עגלה לתינוק, ליטר דלק או קוטג' - כן, שוב קוטג' - ועדיין יישאר משהו מהמשכורת.
המטרה שלנו היא שמעמד הביניים ירוויח יותר מהצמיחה שהוא יוצר. בישיבה האחרונה של וועדת השרים לטיפול ביוקר המחיה הבאתי נתונים לפיהם בעשור האחרון (2002-2012) הצמיחה עלתה ביותר מ-24%, אבל השכר הריאלי במשק גדל בפחות מ-2%.
מה זה אומר? זה אומר שבמהלך העשור האחרון כל יום מישהו גזר קופון על מעמד הביניים. המונופולים התעשרו יותר, הריכוזיות העשירה את הטייקונים, חברות הענק תפחו, הוועדים הגדולים דאגו למקורביהם, ורק אלה שיצרו את הכסף לא רואים ממנו כלום.
יצאנו למלחמה במחירי הדיור, מפני שהם הפכו מבעיה לאיום קיומי, מפני שמחירי השכירות הם טירוף מוחלט ועל קניה זוג צעיר אפילו לא יכול לחלום, מפני ש-135 משכורות לדירה זה לא מספר שאני מוכן לחיות איתו, ומה שחשוב הוא לא שהמדינה או הבנקים או הקבלנים ירוויחו כסף מהנדל"ן, אלא שמעמד הביניים יוכל לקנות או לשכור דירה במחירים שפויים.
כי יש לי רק מטרה אחת: להוריד את מחירי הדיור! הדמגוגיה השיקרית לפיה האוצר לא רוצה להוריד את מחירי הדיור בגלל המס, פשוט לא קשורה למציאות. המטרה של האוצר להוריד את מחירי הדיור, המטרה של "יש עתיד" היא להוריד את מחירי הדיור, המטרה שלי היא להוריד את מחירי הדיור.
ויש רק דבר אחד שיוריד את מחירי הדיור: לבנות. לבנות הרבה מאוד. לבנות עשרות אלפי יחידות דיור בשנה, הרבה מעל הגידול הטבעי, גם לקניה וגם להשכרה. על זה עובד קבינט הדיור בראשותי ואנחנו לא נרפה עד שזה יקרה.
ידעתי שזה לא יהיה פשוט לשנות את כל זה כשנכנסתי לתפקיד, אבל לא ידעתי שהאוייב הגדול ביותר שלנו יהיה דווקא הזמן.
מפני שהמערכת השלטונית בישראל כל כך מסובכת שכל מי שרוצה לעצור את השינוי, כל מי שרוצה לשמור על האינטרסים שלו, כל מי שמרוויח מעל ומתחת לשולחן, תמיד ימשוך זמן.
הרי תמיד אפשר לגייס ייעוץ משפטי, לפנות למבקר המדינה, לבקש להקים ועדה, ללכת אל הפקידות ולנסות לסבך מולה את העניינים, לגרום למשרד ממשלתי אחד לצאת נגד משרד אחר, להפעיל את ההסתדרות, למצוא מפלגה אחרת שיש לה אינטרסים אחרים, לבקש "תקופת בדיקה", או "בחינה חוזרת" או "ועדת בין משרדית לפיקוח" או כל שאר המושגים שלמדתי לשנוא בלהט.
זה לא יעזור להם כמובן.
אנחנו לא נוותר לרגע, מפני שבשביל זה בדיוק באנו לפוליטיקה, כדי לנהל את המלחמות שבמשך עשרות שנים כולם ניסו להשתמט מהן. ככה אנחנו מעבירים עכשיו – למרות אלה שמנסים למשוך זמן - את השיוויון בנטל, את שינוי שיטת הממשל, את המהפיכה בחינוך. ככה נמשיך לפעול.
למה דווקא אנחנו? מפני שאנחנו לא חייבים כלום לאף אחד, מפני שאנחנו לא פוחדים מהבנקים, מהטייקונים, מהמפלגות האחרות או מכל אלה שאומרים לנו כל הזמן ש"ככה זה".
זה לא ככה, ואנחנו נשנה את זה.
כל אלה שמושכים זמן ומקווים שנוותר יבינו (עם הזמן) שזה לא הולך לקרות. כל התרגילים של הפוליטיקה הישנה אולי מעכבים את התהליכים, אבל הם לא יעצרו אותנו. אנחנו נחושים וממוקדים ויש לנו רק מטרה אחת: להקל על חייו של מעמד הביניים הישראלי.
כי למעמד הביניים הישראלי אין זמן. הוא צריך שמישהו יעזור לו כבר עכשיו.
רגע
ולמרות כל התסכולים, יש רגעים ששווים הכל.
רגע כזה היה לי ביום חמישי האחרון.
בבוקר קראתי בכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" שהמדינה אינה מעבירה לרופאים המתמחים את מלוא המענקים המגיעים להם על עבודה בפריפריה ועל המעבר למקצועות שבהם יש מחסור ברופאים.
חשבתי על כל הצעירים האלו, שאחרי שירות צבאי נכנסו למסלול הלימודים הכי מתיש ותובעני, רק בשביל להציל חיים. שבמקביל לעשרות תורנויות לילה עוד מנסים להקים משפחה. חשבתי על המשמעות של עוד רופא אחד בפריפריה, וכמה חיים הוא יכול להציל.
נזכרתי איך המתמחים האלו הם האנשים הראשונים שאתה פוגש כשאתה ברגעים הכי שבירים שלך. כשאתה פוחד, כשכואב לך, כשמשהו לא בסדר אצל מישהו מהילדים שלך.
הנחתי את העתון ואמרתי לעצמי שבדיוק בשביל הדברים האלה בחרתי להיות שר האוצר.
בעשר בבוקר הייתי בשיחת איסטרטגיה עם שרת הבריאות יעל גרמן.
באחת עשרה כבר הייתי בשיחת ועידה עם הסגן הממונה על מערכת הבריאות באגף התקציבים ועם הממונה על השכר באוצר.
בשתים עשרה הבעיה נפתרה, התקציב נמצא והמענקים יועברו במלואם.
בודפשט
השבוע נסעתי אחורה במנהרת הזמן.
טסתי לבודפשט ל-48 שעות ונאמתי בבניין הפרלמנט היפהפה במסגרת כנס גדול נגד האנטישמיות.
היתה לי התלבטות לא קטנה לפני הנאום. האם עלי להתנהג באופן דיפלומטי ולשאת נאום ידידותי, או שעלי להסתכן בכך שאביך את מארחי ולהזכיר להם שללא עזרתם האקטיבית של עשרות אלפי הונגרים ושתיקתם של מיליונים הונגרים אחרים, לא היתה מתרחשת שואת יהודי הונגריה ולא היו נרצחים 450 אלף מבני עמנו.
בחרתי באפשרות השניה. מדוע? מפני שבהונגריה נושבות בימים אלה רוחות קודרות מן העבר. מפלגת "יוביק" האנטישמית מתחזקת וברחוב ההונגרי שוב חוזר השיח האפל של "היהודים אשמים בכל". הם צריכים לדעת שמדינת היהודים לא תשתוק למול תופעות כאלה.
בסופו של דבר לא רק שהעליתי את הנושא בפרלמנט (כפי שתוכלו לראות כאן), אלא גם נפגשתי עם סגן ראש הממשלה ושר המשפטים ועם שר החוץ, ותבעתי מממשלת הונגריה להיות פעילה יותר, ותקיפה יותר, במאבקה נגד האנטישמיות.
דיפלומטי אהיה כבר בהזדמנויות אחרות.
הנה הלינק לנאום:
שבת שלום
שלכם,
יאיר לפיד
|
