בסיכומו של מושבשתף
אז מה יש לי להגיד על פרשת הנגיד 2?
שמתברר שפרופסורים לכלכלה הם חבורה מאוד צבעונית ופרועה. אני מתגעגע כבר לאנשים סולידיים ויציבים כמו יצפאן ובראבא.

ואיך אני מסכם את מושב הקיץ של הכנסת שהסתיים השבוע?
בחצי הראשון של המושב מתנגדינו זעקו ומחו על כך שאנחנו מפרים את הבטחות הבחירות שלנו.
בחצי השני הם זעקו ומחו על כך שאנחנו מקיימים את הבטחות הבחירות שלנו.

לפעמים הפערים בין המציאות ומה שנכתב עליה הופכים להיות מגוחכים.
ביום חמישי סערה העתונות – והרשת - סביב המשבר עם עדי קול. כזכור (בעצם למי?), בעת ההצבעה על שינוי שיטת המשטר עדי נמנעה במפתיע למרות המשמעת הסיעתית, ואני בתגובה השעיתי אותה מפעילות פרלמנטרית. הדיון בנושא היה גועש, האופוזיציה כמובן חגגה, המילה "דיקטטור" הושמעה שוב ושוב, ח"כ גפני עלה על הבמה ורעד מזעם קדוש בעת שזעק על כך שאנחנו מפלגה לא דמוקרטית...
...רגע... אני חייב לחזור על המשפט הזה: ח"כ משה גפני – גפני! אלוהים ישמור!! - דיבר על כך שאנחנו מפלגה לא דמוקרטית!!! כידוע ח"כ גפני הוא אדם שבא ממפלגה שבה אתה לא יכול להיות חבר אם אתה:
מזרחי.
אתיופי.
רוסי.
חייל.
הומו.
חילוני.
כיפה סרוגה.
אשה.
בעצם אתה לא יכול להיות חבר במפלגה של גפני אלא אם כן אתה לבוש, מתנהג, מדבר, זז, נושם וחושב בדיוק כמו ח"כ גפני. אני לא רוצה להישמע שיפוטי, אבל לא  בטוח שזה הופך אותו לגורם מוסמך בשאלה מהי בדיוק מפלגה דמוקרטית.
אני, אגב, לא חושב שגם מפלגות כמו העבודה, שבה כולם שונאים את כולם בלהט, מלכלכים אחד על השני בעתונים מהבוקר עד הערב ולא מצליחים לשתף פעולה בשום נושא הן מופת דמוקרטי, אבל לא על זה רציתי לדבר אלא על הפער בין המציאות למה שנכתב עליה.

כי באותו יום חמישי בערב, אחרי המהומה הגדולה, היינו כולנו – כל חברי הכנסת של "יש עתיד", כולל עדי קול כמובן – על המרפסת של הרב שי פירון ביישוב אורנית. החום בדיוק פג, ושתינו יין אדום ודיאט ספרייט, ודיברנו. שיחה ארוכה, אוהבת, פתוחה, עמוק לתוך הלילה. עדי הסבירה מה קרה לה, ואני דיברתי על כמה חשוב שלא נפתיע אחד את השני, והתחבקנו, ואמרנו שזה לא יקרה לנו שוב כי אנחנו אנשים שעובדים על עצמם ויודעים לבנות שפה אחרת וללמוד מטעויות.
וגם האחרים דיברו. על החודשים האחרונים, ועל מה שהם השיגו ומה שהם רוצים להשיג, ועל זה שאנחנו לא שוכחים לרגע את מה שאנחנו מאמינים בו כי באנו – באמת, נשבעים לכם, בכל ליבנו – לשנות.
אולי אני טועה, אבל ככל הידוע לי אין היום אף מפלגה בישראל שמדברת כך. יש עוד אנשים ערכיים בפוליטיקה, גם במפלגות אחרות, אבל על כל ההישגים שלנו בחודשים האחרונים חתומה קודם כל היכולת לעבוד כקבוצה מחוייבת, כאגרוף קמוץ, כשלם הגדול מ-19 חלקיו.
אז בכל פעם שאתם שומעים מישהו מהאופוזיציה מדבר על "צפון קוריאה" או "דיקטטורה", אל תסגרו את הרדיו או הטלוויזיה. תקשיבו טוב, אם תתאמצו קצת לא תוכלו להחמיץ את הקנאה הצורבת, החומצתית, של אנשים שלא רק סובלים מבדידות מתמשכת אלא גם נאלצים, בכל פעם שהם מרימים את הראש, לראות מולם קבוצת אנשים המחוייבים לרעיון, ולא פחות מזה, אחד לשני.
זו היתה ישיבה ארוכה, עמוסה בהתפרצויות, לעתים מצחיקה. אחמד טיבי נאם באידיש, ישראל אייכלר בערבית, זהבה גלאון פרצה בצחוק מתגלגל על הדוכן, הליטה את פניה בידיה, כתפיה רעדו, והתקשורת מיד כתבה בהשתתפות שהיא בכתה מרוב צער. גדעון סער המשועשע עלה לבימת הכנסת עם מסמכים שהוכיחו שבדיוק אותם ח"כים ממפלגת העבודה שמחו עכשיו בזעם על העלאת אחוז החסימה תמכו בה בהתלהבות בזמן שהיו בקואליציה.
אלא שאחרי כל המלודרמה נותרת העובדה ש"יש עתיד" שוב מקיימת את הבטחות הבחירות שלה.
החוק המוצע – שאחד משני מגישיו הוא רונן הופמן שלנו - היה אחד מ"חמשת העיקרים" שעליהם הלכנו לבחירות (יחד עם החינוך, השיוויון בנטל, הדיור וחידוש תהליך השלום). החוק הזה הוא מהפיכה שקטה שתאפשר לממשלה לנהל את המדינה. אופוזיציה היא דבר חשוב מאין כמוהו, אבל שיטת הממשל הנוכחית שלנו מאפשרת לכל ח"כ סורר או מפלגת לוויין זעירה לשתק את המערכת. כך אי אפשר לנהל. לא מכולת, לא קבוצת כדורגל, ובטח שלא מדינה.
בזמן שהתקיים הדיון, בכל פעם שהח"כים של האופוזיציה נאמו, הסתכלתי ימינה ומבטי פגש את דמותו העגמומית של שאול מופז, איש רב זכויות, הגון, העומד היום בראש מפלגה קיקיונית של 2 ח"כים שאינה עושה דבר מלבד להצביע לעתים נגד הקואליציה. אין לי ספק ששאול יכול לתרום למדינה רבות מנסיונו, אבל מהכנסת לא היה נגרע דבר אם מפלגתו לא היתה נמצאת בה.  
אז עכשיו אנחנו משנים את זה. מהם עיקרי ההצעה? כמעט אחד-לאחד מה שכתוב במצע של "יש עתיד":
הממשלה תמנה 19 שרים ו-4 סגני שרים בלבד.
אחוז החסימה יעלה ל-4%.
הצעות אי-אמון לא יוכלו לשמש את האופוזיציה ככלי שמטרתו רק להציק לממשלה ולבזבז את זמנה של הכנסת.
"חוק מופז" בוטל וח"כים שיתפצלו מסיעותיהם לפני הבחירות לא יקבלו מימון מפלגות.
 
אני מצרף כאן לינק למאמר מצויין של ח"כ רונן הופמן, יוזם החוק, המסביר את חשיבות הנושא.
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=995529
 

ולפני זה – עבר ברוב גדול התקציב הראשון שלי כשר אוצר.
האם זה התקציב שרציתי?
בוודאי שלא.
מטרתו הראשונה של התקציב הזה היתה למנוע קריסה ולהחזיר את ישראל לשפיות כלכלית. את זה עשינו. איש אינו אוהב להעלות מיסים, אבל לפחות הצלנו את המשק הישראל מפשיטת רגל והרכבת שוב נוסעת על המסלול. הכלכלה הישראלית מוכנה היום לברכה (הענקית, נדמה לי שאנשים עוד לא תופסים עד כמה) שיביא לנו הגז הטבעי, לכניסתם של עשרות אלפי חרדים לשוק העבודה, לרפורמות בחשמל, בנמלים, בתקינה ובשוק המזון.
מה יכול להפריע לזה לקרות?
אנחנו.
כי אנחנו – כלומר הישראלים – הכנסנו את עצמנו למצב רוח דיכאוני. הצמיחה גבוהה, האבטלה נמוכה, התקציב אחראי, מעמד הביניים מוגן לראשונה מזה שנים, אבל אנשים מסתובבים שפופים ואומרים אחד לשני שאולי הגיע הזמן לעבור לניו זילנד.
והחלק הכי מטורף זה שבכל פעם שאני פוגש משקיעים מחו"ל הם מסבירים לי שהם החליטו לשים פה את הכסף שלהם לטווח הארוך כי הם מאמינים בכלכלה הישראלית.
אז בסוף הכסף של הזרים מגיע הנה ומרוויח, והכסף של הישראלים יוצא החוצה ומפסיד.
שתף  | שלח לחבר | הסר אותי מרשימת תפוצה 
כל הזכויות שמורות למפלגת יש עתיד - yeshatid.org.il  yeshatid@yeshatid.org.il